נאמרו כמה טעמים מדוע אין מברכים שהחיינו על ספירת העומר:
- לפי שאין ספירת העומר אלא זכר למקדש, ואין מברכים אלא על מצוה ממש ולא על “זכר”. (ר”ן סוף מסכת פסחים)
- לא תיקנו ברכת שהחיינו אלא בדבר שיש בו שום הנאה, כגון נטילת לולב שהיא באה לשמחה, ותקיעת שופר לזיכרון לאבינו שבשמים, ומקרא מגילה שחס ה’ עלינו ופדאנו ממוות, ופדיון הבן שמברך אבי הבן שהחיינו לפי שיצא מספק נפל, שכל שעברו עליו ל’ יום אינו נפל, אבל לספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה אלא יש בו עגמת נפש לחרבן בית מאוויינו. הרשב”א בתשובה (סי’ קכו).
והלבוש כתב הטעם משום שהספירה באה להודיע לנו אימתי יחול חג השבועות, נמצא שספירת העומר היא צורך יום טוב, ולכן יוצאים אנו ידי חובה בשהחיינו שאנו מברכים בחג השבועות. הביאו כף החיים (סימן תפ”ט סק”ג).
