👈 פרשתנו פרשת “לך לך”, פותחת בציווי הקב”ה לאברהם אבינו “וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ:”. הקב”ה מצווה את אברהם אבינו תעזוב את ארץ מגוריך, את מקום הולדתך, ואת בית הוריך, ותלך אל המקום אשר אראך. ומבואר במדרש (אבות דרבי נתן נוסחא א פרק לג), שזה היה אחד מעשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ע”ה. ונמצא בהם שלם. וכדי להבין את גודל הנסיונות הללו נביא את דברי המדרש שם, וזה לשונו: “כנגד עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ובכולם נמצא שלם. כנגדן עשה הקדוש ברוך הוא נסים לבניו במצרים. כנגדן הביא הקדוש ברוך הוא עשר מכות [על המצרים במצרים]. כנגדן נעשו לישראל עשרה נסים על הים. כנגדן הביא עשר מכות על המצריים בים” ע”כ. ורואים אנו עד כמה גדול כח מעלתם של הנסיונות הללו שבזכות שעמד בהם אברהם זכו עם ישראל לניסים גדולים במצרים.
ולכאורה יש להבין, מה היה עיקר הקושי בנסיון שפותחת בו פרשתינו, שאברהם מצטווה לעזוב את ביתו וללכת אל הלא נודע. והרי הקב”ה מבטיח לו הבטחות גדולות ועצומות, “וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה”. וכמו שמביא רש”י דברי המדרש לך לך – “להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול וכאן אי אתה זוכה לבנים, ועוד שאודיע טבעך בעולם”. ואם כן מה הנסיון לשמוע בקול הקב”ה אחרי הבטחות כל כך גדולות?..
בהמשך הפסוקים מוצאים אנו את קיום אברהם את ציווי הקב”ה, “וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וגו’ “. ובגמ’ ובמדרשים עמדו חז”ל על השאלה מהי הכוונה “הנפש אשר עשו בחרן”? והלא אם מתכנסין כל באי העולם לברוא יתוש אחד ולהכניס בו נשמה אינן יכולין? ומהי הכוונה הנפש אשר עשו? אלא מלמד שהיה אברהם מגיירן ומכניסן תחת כנפי השכינה. ומעלה עליו הכתוב כאילו עשאו.
ופה עולת תמיהה גדולה אברהם אבינו מפריח את השממה מגלה לכל עובר ושב שיש בורא לעולם. מכניס אורחים בחינם.. אברהם פתח ישיבה ושרה פתחה מדרשיה.. פעילות כל כך ברוכה. בלי תקציבים בלי פרסום.. הרי אברהם היה “העברי”.. כל העולם מעבר אחד והוא מהעבר השני. וביום בהיר אחד הקב”ה מצווה אותו תעזוב הכל! תלך אל הלא נודע.. מדוע? ויותר מכך איפה מצינו בתורה איזכור לכל אותם נפשות שעשה אברהם לאן הם נעלמו?
והתשובה כל כך מפתיעה… אומר המדרש (פרקי דרבי אליעזר פכ”ט, הובא במשך חכמה פכ”א פס’ לג. ובפרי צדיק ויקרא פרשת שמיני. ובספר מחשבות חרוץ אות יט), מלמד שכל הגרים והגירות חזרו לסורן.. חזרו להיות גויים.. הקב”ה ידע שלא יצא מהם צדיקים לכן הוא ציווה אותו לעזוב..
וכן מצאתי ברבינו בחיי על הפסוק “וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר” וכל הבארות -ויש אומרים שהבארות רמז לגרים שהתגיירו בימי אברהם, ואחר כך סתמו פלשתים לבותיהם והחזירום לסורם. (שם כו טו).
כשנתבונן בדבר זה מפליא כל כך, התורה טרחה בכל זאת לכתוב שאברהם ושרה עשו נפשות והחזירו בתשובה אפילו שלא נשאר מהם כלום… אומר מרן הגראי”ל שטיינמן זצוק”ל (בספרו איילת השחר, לך לך), משמע מכאן, שלא צריך להצטער על העמל אפילו דאח”כ חזרו לסורן ולא יאמר לשווא עמלתי דהוא עשה מה שצריך.
ואומרים בשם הגאון רבי ישראל סלנט זצ”ל “על האדם מוטל לעשות לא לפעול” אלא שאם מצליח בעשייתו, אז שכרו גדול יותר.. והוסיף, ושמעתי שסיפרו לרבי זאב סלובייצ’יק זצ”ל על מקום שבו למדו עם תלמידים קשים, ואח”כ התקלקלו. ואמר הרב הרי בזמן שלמדו שם, הם קראו קריאת שמע, ושמרו שבת וכו’ אז יש ודאי שכר על כך.
כעין דברים אלה, מצינו בפרשה הקודמת, כאשר נח מצטווה לבנות תיבה, שאמורה להכיל את כל מיני בעלי החיים, של הארץ והשמיים, וגם מזון לכולם ליותר משנה, הרי שזו אמורה להיות תיבת ענק. אבל האמת היא שהתיבה הייתה קטנה מאד יחסית למה שהייתה צריכה להכיל: אורכה של התיבה היה כ-150 מטרים, רוחבה כ-25 מטר, וגובהה כ-15 מטרים. אז איך ייתכן שהתיבה הכילה את כל מיני החיות? עונה על כך רבינו בחיי “ואולי תשאל בכאן כיון שהיה הדבר נס, למה יצווה לעשות את התיבה מעץ הידוע, ובמידות ידועות באורך ורוחב וקומה… והקב”ה יכול להצילם מבלי תיבה, ושילכו על פני המים או יכול להפריח באוויר, כי כל יוכל ולא יבצר ממנו מאומה. והתשובה בזה כי דרך התורה לצוות על האדם שיעשה כל יכולתו בדרך הטבע ומה שיחסר הטבע בהן, ישלים הנס”.
דברי רבינו בחיי, והגאון מסלנט, הם יסוד חשוב בחיינו, אדם צריך לדעת שעליו מוטל לעשות ולפעול ככל יכולתו. גם אם לא השגנו את המטרה, נחלנו אכזבות, כשלונות, ניסנו כבר כמה פעמים ולא הצלחנו. אנחנו לא אחראים על התוצאות. בשמים דורשים מאיתנו “לעשות” לא להצליח.. לכן מבקש הקב”ה מנח לבנות תיבה שע”פ התיבה לא תוכל להכיל את כולם. כדי ללמדנו שהקב”ה חפץ “במעשים” גם אם ההצלחה והשגת המטרה נראים רחוקים מאיתנו. זוהי התשובה למה ששאלנו בתחילת דברינו מה הקושי בציווי ‘לך לך’ הרי אברהם קיבל הבטחות נשגבות, מה הקושי?.. והתשובה היא, שהאדם בטבעו הוא אינו מסוגל לעשות דבר שהוא לא רואה באופק את התוצאות, ואת המטרה במה שהוא עושה. וכאן הקב”ה אומנם מבטיח הבטחות אבל הציווי הוא “תלך”.. תתחיל ללכת ואני אומר לך מתי לעצור ולאן ללכת. זה נסיון קשה מנשוא. אבל אברהם אבינו עומד בו בגבורה ומתחיל ללכת ללא כל שאלות. זוהי ההדגשה לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך.. תתנתק מכל ההרגלים שגדלת עליהם בבית אביך העיקר זה העשייה לא התוצאות. ואז תזכה לכל ההבטחות הכבירות האלה.
