- אדם המסופק ואינו יודע כמה היום לספירה, יספור את הימים שנראים לו מסופקים בלא ברכה, ולמשל אם מסתפק אם היום יום רביעי או חמישי לעומר, יאמר “היום ארבעה ימים לעומר” “היום חמישה ימים לעומר” וכשיחזור למקומו יכול להמשיך ולספור בברכה את שאר הימים. בשו”ת אבני נזר (יו”ד סי’ רמח) כתב דספירה מספק אינה נחשבת לספירה כלל, וכ”כ בספר שערי יושר (שער הספיקות פ”ה ד”ה אמנם). אמנם הגרב”ץ באור לציון (ח”ג פט”ז ה”ז) פסק שמהני ספירה מספק, והביא לשו”ת דבר אברהם (ח”א סי’ לד) שיכול לספור בלא ברכה.
- אם פתח את הברכה על דעת שהיום ארבעה ימים לעומר, ונזכר בסיום הברכה שהיום חמישה ימים לעומר, וסיים בחמישה, אינו צריך לחזור ולברך שוב. נחלקו הראשונים האם יצא ידי חובה במקרה זה, דדעת הראבי”ה המובא בטור שלא יצא ידי חובה, ודעת הר”ן שיצא. ובב”י תלה את יסוד מחלוקתם דלהראבי”ה שספירת העומר בזה”ז דאורייתא, צריך לחזור ולברך, ולהר”ן וכן דעת רוב הפוסקים שספירת העומר מדרבנן, יוצא בדיעבד וכן פסק מרן השו”ע (סעי’ ו’), והאחרונים תמהו על דין זה דבשלמא ברישא שסיים היום חמישה ימים והוא חמישה, ניחא דיצא, שהרי ספר כדין, אף על גב דבשעת ברכתו סבור שהוא ארבעה לאו כלום הוא, שהרי אף בלא בירך כלל יצא, אבל כאשר בשעת ברכה ידע איזה יום הוא וטעה בעצם הספירה וספר ארבעה, הלא ספר יום שאינו, ומדוע אינו צריך לחזור ולברך [וכן מקשים הלבוש, והב”ח והפר”ח]? ולכן חולקים וס”ל דבזה צריך לספור מחדש ולברך, דברכתו ראשונה היתה לבטלה, כיון שסיים אחריה יום אחר, אלא אם נזכר תוך כדי דיבור לספירתו ותיקן דבריו, שבמקרה זה הברכה עולה לו, והביאם המשנ”ב (סקל”ב). אמנם העולת שבת (אות ו’) כתב על דברי הב”ח דאינ מוכרחים, וכ”כ המג”א (סקי”ב) דאינו חוזר ומברך רק יספור שנית, וכ”כ החיי אדם (אות יט) דאין לזוז מפסק ב”י אשר אנו נמשכין אחריו, וגם הרמ”א לא הגיה עליו כלום. וכ”מ מכה”ח (סקע”ה) שפסק כן. ומ”מ מדברי הפוסקים הנ”ל והמשנ”ב משמע שמה שספר בטעות אינו נחשב כשח בין הברכה למצוה, [שמבואר בבאה”ל בסי’ כה סעי’ ט’ (ד”ה ואם הפסיק) שאפי’ שח תיבה אחת נחשב להפסק וצריך לחזור ולברך], ובטעם הדבר כתב הגרש”ז אויערבך (שו”ת מנחת שלמה ח”א סי’ יח אות ב’ ד”ה וכן) שהוא מחמת שהוא עסוק בספירת העומר ולא הסיח דעתו מן המצוה, אמנם אם נזכר לאחר כדי דיבור, נחשב הדבר כאילו כבר גמר את המצוה והרי זה הסיח דעת.
- ואף אם טעה ואמר היום יום ד’ בעומר ובתוך כדי דיבור נזכר שהוא יום חמישי יכול לסיים דבריו, ולומר מייד “חמישה ימים לעומר” ויוצא בזה אף שלא אמר “היום” יום ה’, כיון שהוא עדיין תוך כדי דיבור. כן כתב המשנ”ב (שם). ובספר שמירת שבת כהלכתה (פ”ס הערה קז) הקשה דמצינו שכתב המשנ”ב להיפך (סי’ תפז סק”ג) לגבי מי שטעה ביום טוב ואמר ‘מקדש השבת’ במקום ‘מקדש ישראל והזמנים’, שצריך לחזור ולומר ‘מקדש ישראל והזמנים’ ואין די שיאמר ‘ישראל והזמנים’, ומדוע א”כ יוצא ידי חובה בניד”ד שלא אמר ‘היום’? וביאר (וכתב שכעין זה שמע מהגרש”ז) דשאני התם שאם יאמר ‘ישראל והזמנים’ אין ניכר שעוקר בזה את מה שאמר ‘מקדש השבת’, שכן יתכן שאומר ‘מקדש השבת וישראל והזמנים’, משא”כ בענייננו שסופר יום אחר, הרי מוכח שעוקר את דיבורו הראשון, שהרי אין אדם סופר שתי ספירות ביום אחד, לכן אף אם לא חזר ואמר ‘היום’, בדיעבד יצא ידי חובה.
- ואף אם בעת הברכה היה דעתו ג”כ על יום אחר וכן ספר בטעות, מ”מ אם בתוך כדי דיבור נזכר שטעה, יסיים תיכף כהוגן ויוצא בזה. כן איתא במשנ”ב (שם).
- מי שספר כהוגן, אך חשב שטעה בספירה ותוך כדי דיבור חזר וספר שלא כהוגן, ראוי שיחזור ויספור שוב בלא ברכה, ואם לא ספר עד למחרת בערב, יכול להמשיך ולספור בברכה בשאר הימים. הגרש”ז אויערבך (הליכות שלמה פסח פי”א סעי’ ה’) הסתפק דשמא מועילה החזרה תוך כדי דיבור אף לקלקל, מ”מ מסקנתו דיכול להמשיך ולספור בברכה, וכן איתא בספר הלכות חג בחג (ספירת העומר פ”ו סעי’ יא) שיוצא ידי חובה, ודעתם דתוך כדי דיבור אינו מועיל אלא לתקן ואינו מועיל לקלקל, ומ”מ ראוי שיחזור באותו היום למנות שוב כהוגן בלא ברכה.
- שיעור תוך כדי דיבור נמדד מגמר התיבות שאמר בטעות, ולא מגמר הברכה. כך מבואר במשנ”ב (סי’ תפז סק”ד).
