“ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם, וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה’…ויאמר יהוה אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו: ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה”.
עם ישראל ניצב מול ים סוף ומאחור המצרים הולכים ומתקרבים בחיל כבד מאוד. כנגדם עומד משה וצועק לקב”ה. הקב”ה אומר למשה בתגובה, “מה תצעק אלי”, “דבר אל בני ישראל ויסעו”. ופה עולה התמיהה הגדולה, מה היה מוטל על משה רבינו לעשות בשעה כזאת אם לא לצעוק לקב”ה? הרי יהודי שנמצא בשעת מיצר, מיד מרים את עיניו וצועק לקב”ה. מה איפוא א”כ תשובת הקב”ה מה תצעק אלי. ועוד יש להבין, מהו “דבר אל בני ישראל ויסעו”, לאן יסעו? הרי הרודף אחוריהם והים לפניהם. והיה צריך לומר למשה נטה ידך וכו’… יבקע הים, ורק אחר כך “דבר אל בני ישראל ויסעו”…
על שאלות אלו עמדו המפרשים והתשובה עליהם מפליאה שבעתיים ומחזקת.
האור החיים הקדוש כתב, בלשונו הטהורה בזה הלשון, “והנה לצד שראה אל עליון כי ישראל קטרגה עליהם מדת הדין, והן אמת כי חפץ ה’ לצדק ישראל אבל אין כח ברחמים לצד מעשיהם כנזכר” , והכוונה, שהקב”ה חפץ היה לעזור לעם ישראל בקריעת ים סוף, אבל קטרגה מידת הדין עליהם. “אשר על כן אמר למשה תשובה נצחת “מה תצעק אלי” פירוש – כי אין הדבר תלוי בידי הגם שאני חפץ עשות נס, כיון שהם אינם ראוים מדת הדין מונעת, ואין כח ברחמים כנגד מדת הדין המונעת. ואמר אליו “דבר אל בני ישראל” פירוש – זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים, דבר אל בני ישראל ויתעצמו באמונה בכל לבם ויסעו אל הים קודם שיחלק, על סמך הבטחון כי אני אעשה להם נס ובאמצעות זה תתגבר הרחמים”. וכן ביאר הרש”ר הירש “באמת הישועה תלויה עדיין בעם, הצעד הראשון צריך שייעשה על – ידי העם, ועדיין עליו להיות ראוי לישועה על – ידי ההוכחה המעשית שבליבו בטחון בה’ המביא לידי אומץ – לב וזריזות מעשים ללא פחד. תחילה יסעו הם וירדו לים בלא היסוסים וחששות, ורק אז יסלול ה’ את נתיב הישועה”. (וכן ביארו האלשיך הקדוש שם, ובספר משנה שכיר, והקדושת לוי. עיי”ש בדבריהם ותרווה נחת).
יש כח ששום קטרוג אינו עומד בפניו והוא: “כוח הביטחון” כאשר יהודי בוטח ברחמי שמים ופועל בצורה זאת, למרות הקטרוג הגדול, ירחמו הקב”ה כרחם אב על בנים. משום שכנגד בטחונו הגמור ופעולתו נגד הטבע, צריכה להיות גם כן פעולה בכח על טבעי להמשיך הישועה, בעת כזאת לא מועילה הדרך הרגילה של תפילות ובקשת רחמים , צעקה רגילה כבר אינה מועילה, רק ע”י “דבר אל בני ישראל”- שישתמשו בכוח על טבעי, ויסעו באמונה ובטחון.
על כן אומר הקב”ה למשה אני רוצה להילחם בשביל עם ישראל אבל מידת הדין מקטרגת הדרך היחידה שינצלו היא על ידי שיקפצו למים! ויראו את מידת הבטחון שלהם וכך אני אהיה חייב להצילם!!!
וממשיך האור החיים הקדוש, “ותמצא שכן היה – וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו ולא נבקע הים, עד שאמר כי באו מים עד נפש”.
ומצאתי שורש לדברים אלו, בדברי רבינו בחיי (שמות פרק י”ג), שכתב, “שרוב הנסים אשר נעשו לעם ישראל במדבר היו כדי לבחון את לבם, ולהביאם לידי נסיון, כענין קריעת ים סוף שלא נקרע הים להם ביחד לעשות להם בתוכו שביל ארוך מתחלתו ועד סופו אלא מעט מעט וכו’,” ים סוף לא נקרע באחת לגמרי אלא בכל פסיעה ופסיעה שלהם נקרע הים מעט. ולמה זאת? להרגיל אותם במידת היטחון, שהגם שלפניהם ים סוער, עליהם מוטל לצעוד קדימה לעבר המים ורק כך נקרע הים. וזה מה שאמר דוד המלך ע”ה (תהלים קיד, ג) “הים ראה וינוס”, כי הים היה נס מפניהם ומדי עברם היו רואים הים לעיניהם. “וכענין ירידת המן שלא היה יורד להם ביחד לחדש אחד, או לשני חדשים. אלא דבר יום ביומו”, “ולמה הוצרך לעשות כן? כדי להרגיל את טבעם במדרגת הבטחון, ושיהיו עיניהם תלוים בכל יום ויום לאביהם שבשמים, וכדי להבחין את לבם לראות אם יהרהרו אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא”. עכ”ד הנפלאים.
הנהגה זו של מידת הביטחון בצורה מוחלטת בישועה אף בשעת צרה של ממש, ליוותה את דוד המלך ע”ה, וכמו שהעיד על עצמו בתהלים “מהלל אקרא ה’ – ומן אויבי אוושע” (פרק יח פסוק ד), ופריש רש”י, “מהולל אקרא ה’ – בהלולים אקרא ואתפלל לפניו תמיד כלומר אף לפני התשועה אני מהללו לפי שבטוח אני שאושע מאויבי”. אדוננו דוד המלך, הגיע לדרגה של ביטחון שהביאה אותו להודות לקב”ה על הישועה, עוד לפני שהגיעה!!
ובספר קדושת לוי שם הוסיף שזו הייתה מעלת הנשים הצדקניות שבמצרים, שהרי אחר קריעת ים סוף, מרים הנביאה וכל הנשים פצחו בשירה, “ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה, ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות” (פרק ט”ו, פס’ כ’), מניין היה להם תופים? וכי אדם שיוצא לדרך רחוקה במדבר לוקח עימו תופים? אלא מבאר רש”י, “מובטחות היו צדקניות שבדור, שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים, והוציאו תופים ממצרים”.
המסר הגדול שאנו למדים מפסוקים אלו, “דבר אל בני ישראל “ויסעו”… צריך ללוות אותנו יום יום, אדם שנמצא מול הזדמנות רוחנית מעשית הכרוכה בסיכון, או בצומת דרכים אישית, והוא נועץ בגדולי ישראל וקבל את ברכתם, עליו ללמוד ממעשה “נחשון בן עמינדב” ו-לקפוץ למים! בלי לחשוש כלל. אלא לפעול ולעשות ללא חשש פחד או מורא! , מתוך בטחון ואמונה שלמה בקב”ה, ורק אז יראה עין בעין את הסעייתא דשמייא שתלווה אותו. ונזכור שאף הים היה חייב להיכנע ולקרוע עצמו, מול אמונה חזקה ובטחון מוחלט שמלווה במסירות נפש.
